במסגרת
פגישותי עם לקוחות, שותפים, חברים ואנשים אחרים, אחרי שמסיימים לדבר על ביזנס
וענייני דיומא אחרים איכשו יוצא שמדברים על המצב. המצב הזה שכולכם קוראים עליו
בעיתונים ושומעים עליו בחדשות ובטלוויזיה, ומה לעשות, פשוט לא ניתן להתעלם ממנו
יותר:
המצב
הביטחוני המסלים. מצב הריכוזיות והגלובליזציה במשק. מצב הנדל"ן לרכישה
ולהשכרה. האבטלה הגואה. כמה עלה המבצע בעזה ועל חשבון מה הוא יבוא. הכסף שהולך
למימון סקטורים שונים ומשונים, מותיר אחריו חוסר בתקציבי בריאות, רווחה, חינוך,
מו"פ. הבחירות הקרבות ואיך תשתנה המפה הפוליטית לאחריהן. השחיתות הבלתי
פוסקת. מצב מחירי הקוטג' ומצב החסה בשטחים... כבר אין מקום ל שאלות מסוג: "How're those Knicks?", או "זה שעטר פוטר עוזר
למכבי חיפה השנה"? כולם מסכימים שהשמים בהירים, רואים עד קצה האופק אבל אין
שם שום פתרון. כולם מסכימים שפשוט אין. אין מספיק תעסוקה לבני 40+, אין מספיק כסף
ממשלתי, ציבורי או פרטי להשקיע בתכניות גלובאליות שיוסיפו מקומות תעסוקה למשק. כל
התקציבים הולכים לגדולים והקטנים נשארים עם הפירורים. כל כך הרבה כסף שיורד
לטמיון. לעומת כל כך הרבה משאבים שאינם מנוצלים.
כל כך
הרבה כעס ומרירות. כל כך הרבה חוסר שביעות רצון. כל כך הרבה דיבורים וכל כך מעט
מעשים! אני מקשיב ומהנהן. כל כך בא לי להתלונן גם. זה אחלה לנטוורקינג. אבל במקביל
בא לי לפעמים לצעוק לאותם מתלוננים "אם אין כסף – למה שלא תשתמשו בינתיים במה
שיש?" או "אם אין לכם עבודה ויש לכם שפע של זמן – למה שלא תיזמו משהו?".
השקפת
העולם שלי לנושא מגיעה מהפוטנציאל הבלתי ממומש במישור התעסוקתי ובמישור
המימוני, כי משם נובעים רוב הלקוחות שלי.
במישור
התעסוקתי: פוטנציאל הבלתי מועסקים: ציבור זה יודע שיש מצב שלחלקו אף אחד לא
יציע עבודה בקרוב. חלק נכבד מהציבור הזה הוא משכיל. בעל ידע. בעל נסיון תעסוקתי
משמעותי בתחום שממנו הוא בא. ויש לציבור הזה המון זמן. בשפע. שבתור מועסק אתה
מתגעגע למשאב הזה. חוסר ניצול המשאבים הזה הוא מכת מדינה. אם אנחנו חיים בכזו
מדינת startup nation אז מדוע ציבור שלם של
בלתי מועסקים אינו פונה ליצור בעצמו את העתיד שלו, ובמקום זאת יושב בבית
וממתין להצעות עבודה שלא יגיעו?
במישור
המימוני: פוטנציאל הכסף הפנוי להשקעות: אוקיי, אין המון כסף כזה, אבל בהחלט
יש. לא חסרים אנג'לים. לא חסרות קרנות שמחפשות להשקיע באיזה סטארטאפ סקסי. הכסף
הפנוי הזה מחפש השקעה טובה, אבל כנראה שבאמת סיכויי ההצלחה למציאת משקיע באופן הזה
הוא די אפסי. לעומתם – לשכת המדע"ר מספקת תמיכה למאות פרויקטים בשנה, בתנאים
הכי טובים שקיימים במשק (ללא מתן אקוויטי והשתתפות מעט מלאה בסיכון הפרויקט)
ועדיין לא פונים מספיק פרויקטים לבקש תמיכה מאחת מתכניות המו"פ של המדע"ר.
אז אם כבר יש לך רעיון טוב – למה שלא תגיש בקשה שכזו?
הפתרון
הקלאסי הוא שילוב שני הפוטנציאלים הללו יחדיו: לקחת רעיונות מעולים של אותם בלתי
מועסקים עם נסיון משמעותי בתחום שלהם, ולהגיש בקשות לתמיכה מהמדע"ר.
1.
המדע"ר
מהווה מסננת אמיתית לבחינה ראשונית האם הפרויקט שלך ראוי לתמיכה, אם זה לחיוב או
לשלילה. אם קבלת תשובה חיובית, אזי קיבלת
גושפנקא ממסגרת ממשלתית, עם אוריינטציה מדעית-עסקית שכדאי לשים על הפרויקט שלך
כסף. זה אומר שבוצע Due Diligence ברמה גבוהה על הפרויקט
שלך, ובסוף התהליך הפרויקט נמצא ראוי לתמיכה. זה נותן לממציא רוח גבית לרוץ על
הפרויקט, סוג של כרטיס כניסה לעולם היזמות בפרט ולאופצית מימון ע"י
המדע"ר בכלל. גם אם קבלת תשובה שלילית, ז"א שגוף בלתי תלוי שבדק את
ההמצאה שלך אומר לך: אל תכניס את הראש שלך לפרויקט הזה - זה יכול לחסוך ליזם הרבה כאב לב (וכיס)
בעתיד, שלא יקח את כספי החברים והמשפחה שלו וישים אותם על קרן הצבי.
2. גם אם המדע"ר לא יתן כסף למשכורות בשלב הראשוני, עדיין ניתן בפרק
זמן קצר יחסית עם תקציב נאה מאד לבנות את שאר הנכסים הראשוניים של הפרויקט מאפס:
אב טיפוס, Proof of concept, תכנית עסקית, תקציב
לשיווק, רישום פטנטים וכד'.
מדובר פה
במתכון לבניית נכסים מאפס. יש פה דרך מאד ברורה, ועדיין לא הולכים בה מספיק אנשים
וחבל.
בועז
ליפשיץ הוא יועץ עסקי בכיר והמייסד של MaximOCS, מומחים בפתרונות מימון
לסטארטאפים חדשניים, והמנכ"ל ושותף מייסד של חממת TriggerUs, חממה חברתית טכנולוגית, ששמה
לה לדגל לנצל את המשאבים הבלתי מנוצלים בחברה הישראלית ולהביאן לכדי מימוש.
לפרטים
נוספים:
בועז, אני לא יודעת מאפוא אתה מביא את האמרה שלא מספיק פונים למדען. המצב הוא בדיוק הפוך: מספר הפונים רב מאוד ביחס לאלו שמקבלים תקציבים, והמדען אף פרסם נתונים על כך לא מזמן. למעשה, מחסור בתקציב הוא בעייה קריטית היום עבור המדען, שהתקציב שלו קטן ריאלית משנה לשנה, ואף קטן נומינאלית בשנתיים האחרונות.
השבמחק